אימון מנטלי – משולחן העבודה / אסף לב

אימון מנטלי – משולחן העבודה של המאמן,

עבודה עם גל – שחקן כדורסל – קבוצת נוער; יותר ויותר אני נשאל לגביי עבודתו של המאמן המנטאלי וחשוב לי לציין כבר בפתיח של דבריי שאני מאוד אוהב את עבודתי ואת הגיוון שבה, שכן, אני זוכה לעבוד גם עם ספורטאים (מקצוענים) וגם, כמובן עם כאלו שאינם עוסקים בספורט והכי אני אוהב לאמן, במיוחד לאחרונה – נערים על הספקטרום האוטיסטי – זו חוויה (זכות גדולה) אדירה ומעצימה.

הרעיון הוא שכל אחד מאתנו זקוק ל"עוד עין שתבחן את הדברים", עין אובייקטיבית, מקצועית, חדה, מפרגנת ובונה וכמובן, הכימיה בין המאמן למאומן זה המפתח והבסיס להצלחת התהליך כולו. הגוף אם כן, השלד אותו אנחנו נושאים עמנו ("זה מה יש . . .") הוא האמצעי בו אני נעזר בעבודתי וכאן החיבור לספורט הוא מובהק יותר, נהיר יותר. אז החלטתי להעלות כאן סיכום פגישה עם ספורטאי שלי שהכין שיעורי בית ופירט את "יום העבודה שלו" וכן, מהמון היבטים זה דומה לניהול מוסך, גלריית ציורים או בוטיק בגדים – כולנו בסופו של דבר עובדים עם בני אדם וכולנו בסופו של יום רוצים חיבוק קטן, מילה טובה ושאיפה מחר לעשות טוב יותר, נכון יותר ומדויק יותר.

"קיבלנו סל בזמן קריטי למדי; שביט מוציא את הכדור מתחת לסל שלנו ושולח אותו לכיוון מרכז המגרש; אני נותן לכדור לקפוץ בטרם אתפוס אותו ואז גם יתחיל השעון לרוץ. אני מתחיל לכדרר, העיניים שלי על לוח השעונים – 16 שניות לסיום, מובילים עלינו בנקודה. אני מוסר לנועם ויודע שהוא יחזיר אלי את הכדור; לנועם אין עצבים לרגעים הללו. אני מסתכל על המאמן שלי ורואה אותו מרים את הגבות ופוער עיניים כאומר – "סומך עליך גל", המפתחות אצלך. אני הבאתי אתכם עד לכאן ומכאן זה אתה, רק אתה יכול להביא לנו את הניצחון ! אני עובר את קו החצי ומסתכל שוב על השעון, 11 שניות לסיום אני אמור להתחיל את המהלך. מחשבות קופצות לראש שלי – השלמת תעודת הבגרות, החברה החדשה שלי – אלונה, ההורים הגרושים שלי שיושבים ביחד בקהל, המאמן שלי, החברים שלי והחיוך שיהיה על פניי ברגע שאשחיל את הכדור פנימה.

אני חוזר כל הזמן אל השיחות עם המאמן המנטאלי שלי שתרגל אתי מעברים בין שלווה, לחץ, הרמוניה ולהיות רפוי ושליו; איך אני עולה אליו הביתה בעיניים עצומות – בטוחות וכמה קל לי לבצע פעולות מעין אלו, שכן, מגיל 7 או בערך מאז שאני זוכר את עצמי אני מקבל החלטות לגביי איך ומתי אכניס את הכדור לסל, מתי אלך לישון, מתי אכין שיעורי בית, מי יהיו החברים שלי ועוד. אני שחקן טוב ותוך כדי הכדרור אני שם לב שהשעון יורד ל 8 שניות ומזהה את הקבוצה היריבה מתחילה לצאת לכיווני נוכח זה שהם מרגישים "שאקח את המשחק עליי".

הקפצה נוספת והם יוצאים עליי לדאבל טים כאשר אני משחרר לדין מסירה והוא עושה הטעייה מעולה, משתחרר ובמקום לזרוק לסל מחזיר אלי את הכדור – איזה פחדן אני מסמן לעצמי בראש – אני חייב לקחת זאת עליי, אני אוהב לקחת זאת עליי. דין, מהלחץ מוסר אלי את הכדור שמגיע אלי לגובה הברכיים ואני מרים אותו לכדי הקפצה 2.8 שניות לסיום . . . הגבוה שלהם יוצא אלי, אני מטעה אותו ובא לעלות לליי אפ ניצחון כאשר אני מקבל קפיצה מאחור בחצי עבירה לא ספורטיבית ואני קולט שחלק מהחברים שלי לקבוצה קופצים על השחקן שעשה עלי את העבירה והחצי השני רצים אל השופט.

1.1 שניות לסיום יש חצי מהומה באולם ואני מתכנס פנימה – זה הזמן שלי; אף אחד מיושבי האולם לא יהיה בלחץ כמו שאני, בחור בן 17 כמעט, עצמאי כמעט בכל תחום בחיי, עומד לחוות. מתרגל את המנטרה שלמדתי באימון המנטאלי ומעביר את 4 אצבעותיי על האגודל ומתחיל למלא את המחשבה שלי במחשבה אחת מפוקסת וממוקדת – באדם שאוהב אותי בכל תנאי ותמיד יאהב אותי ותמיד יאמין בי גם אם אכשל בכל פעולה אלמנטרית בה אעשה עד שארית חיי. אותו אדם תמיד יאהב אותי ואני תמיד אוהב אותו בחזרה. אני נמנע מלהסתכל למאמן שלי בעיניים ואני רואה רק את עוזר המאמן מיוזע ומחבק את כל מי שהוא רואה על הספסל. אל ההורים שלי אני לא מעז להסתכל וגם לא לכיוון של אלונה שיושבת ביציע, למרות שממש בא לי.

תיכף השופט ייתן לי את הכדור, אני מכיר את המרחק לסל, הקטסל היה מזמן וכבר למעלה מחמש שנים שאני זורק לסל במצבים כאלו, כי אני שחקן מצוין והמאמנים תמיד סומכים עליי. השופט נותן לי את הכדור ואני חש שהוא נתן לי אותו עם המון רוך ואמפתיה, הוא לטובתי, כל העולם לטובתי, למרות שאנו באולם דיי עוין ורוב הקהל לא רוצה שאקלע . . . אני מקפיץ את הכדור כמה פעמים, עושה את "הנשימה המיוחדת שלי" – נשימה מהאף עם פתיחת בית החזה והוצאה מהפה וחושב על האיש שמאמין בי – רק עליו אני חושב – מעבר לזה, הראש שלי ריק, יש לי מטרה והיא נורא פשוטה – להכניס את הכדור שלא שינה מגודלו, כמו גם, המרחק שלי מהסל וזו משימה פשוטה עבורי. באלפית השנייה בטרם הכדור עוזב את ידי אני מזהה את האיש שמאמין בי ליד טבעת הסל ויודע שגם אם לא תהיה לי זריקה מוצלחת הוא יעזור לכדור להיכנס ובאלפית השנייה לאחר שהכדור יצא מהשליטה שלי והוא באוויר אני מזהה את האיש מסתכל עליי ועוצם עיניים לשבריר שנייה כאומר, כפי שאמר מאמני, "סומך עליך" ויודע שהוא גם סומך עליי וגם יאהב אותי ויהי מה.

הכדור הראשון נכנס – שוויון, הכדור השני נכנס – ניצחנו. מסתכל על הטבעת ודופק קריצה לאיש שלי ששומר עליי – תמיד – ומיד מרים את עיני לעבר הקהל – איפה אבא שלי . . . כאשר כל הקבוצה קופצת עליי וחונקת אותי מאהבה: "אתה מלך גל" מהדהד באוזניי מכל כיוון ואני מסוחרר מאושר ומגאווה.

לסיכום,

• כל אחד צריך שיהיה לו מלאך שומר 
• העבודה עם גל התמקדה כמובן בספורטאי לשיפור ביצוע; מצד שני, הספורט משמש לי גם, כאמור, כלי עזר לתמוך באנשים שזקוקים לתמיכה רגשית.
• לא תמיד זה מצליח גם אם אנו ממש רוצים. המון מיכולות האימון המנטאלי הן ללמוד מ"חוסר ההצלחות" ולתרגל אותן ב"שיקוף" שאנו עושים לזמן האמת בו נתבקשנו להיות בביצוע שיא.
• כל אחד הוא יחיד ומיוחד – העבודה עם גל לא דומה לעבודה עם נועם, דין, תמר או אלה . .
• תודה על תשומת הלב
• אסף לב – אימון מנטאלי – גופני

לבסוף,

אנרגיה נהדרת,

אסף לב

הצטרפו אלינו בפייסבוק 

ערוץ היוטיוב

אימון וליווי מנטאלי – ליצירת קשר לחצו כאן

הסכתים ושיחות – אסף לב
"הספקטרום האוטיסטי"
פודקאסט – ממש כאן