מירושלים לים / מיטל לב

המרוץ שלי מתחיל ביום שהצטרפתי לקבוצת השליחים "רצים עם אסף" מחולקים ל-2 קבוצות של 6. שבועיים אחרי ההרשמה למרוץ, אחת הרצות נפצעה ואבי (ע"ע אבי הקצין המארגן) שאל אותי אם אני רוצה להצטרף במקומה… לאחר שסחטתי הבטחה בכתב שאוכל אפילו ללכת תוך כדי אם ארצה, חשבתי עוד 3 שניות והסכמתי, יאללה חוויה. 

לקראת ישיבת חלוקת המקצים שנערכה בין אסף לאבי, עדכנתי את אסף שהיות ואני שוכבת עם המאמן (לא לפני תחרות!) זכותי לקבל את הקטעים הקלים ביותר. אסף מצא את הטיעון הגיוני ושובצתי לשני קטעים קלים המשולבים בירידה מתונה יחד עם ג', על מנת שיוכל להרים אותי על הכתפיים ולהמשיך לרוץ למקרה שאתעייף. את ג. זכיתי לראות עד לאותו רגע רק פעם אחת, אך בשבועיים הבאים שמעתי עליו המון המון הרבה דברים טובים מכל כך הרבה אנשים! אפקט עין הרע עשה את שלו, ג. נפצע וכך הגיע לסיומו חלום מסע האלונקות שלי (אני על האלונקה)…כנראה שאצטרך ממש לרוץ.

בהמשך להבנה זו, הגעתי לאימון לילה על מנת לקבל את התחושה של ריצת לילה בשטח, רצנו בזוגות והצלחנו להתברבר בסיבוב של קילומטר אחד (הייתה שלולית..) בקיצור, חוש הכיוון הוא לא הצד החזק שלי, מקווה שבתחרות אצליח להגיע לסיום. הגענו בערב ליער המגינים, פרסנו את כל הציוד, תודרכנו שנית, נסענו לגן החיות התנ"כי (מטרה רשמית – להירשם, מטרה סמויה – לראות איזה מהקבוצות שורדות טרטור בתוספת קור ירושלמי לפנים). שרדנו. חזרנו למאהל, רמי קיבל אותנו בחיוך והלכנו לנוח עד לקטע הריצה הראשון. השתדלתי לא להירדם בשביל שיהיה לי כוח לקום ורק שלא אחווה באסה אופיינית של השכמה לשמירה שזכורה לי לרעה מקורס מ"כיות.

ב 01:00 בלילה יצאתי עם ירמי שותפי לריצה לנקודת ההתחלה ברמת רזיאל, עמדנו קופאים, קופצים במקום וחיכינו לפז ויריב שיסיימו (דאגו לסמס לנו 5 דקות לפני ההגעה הצפויה), היה טפטוף גשם קל. הם הגיעו, ההחלפה בוצעה ויצאנו לדרך. בשביל שיהיה יותר כייף ומרגש תוך חצי שנייה אלוהים דאג לנו לגשם שוטף שילווה אותנו חצי ריצה. רוב הקטע היה בירידה, לא ראינו הרבה. רטובים מכף רגל ועד ראש, רצים באמצע הלילה, שאלתי את ירמי אם הוא מצליח לתאר לעצמו איזה מקום אחר שהיה מעדיף להיות בו כעת. לא הצלחנו לחשוב על אחד כזה אז המשכנו לרוץ עד לסוף הקטע, שם פגשנו את גבי ושלי. האמת היה כייף.

השעתיים הבאות היו החלק הפחות כייפי (ע"ע סיוט) ולכן אסכם אותן בקצרה: אוהל. גשם. רטוב. קר. רטוב. תיק. תיק רטוב. (ורטוב כבר אמרתי?).

בשש בבוקר יצאנו שוב מהשק"ש ונסענו לנקודה השנייה שלנו במרוץ – שוהם, החלפנו את פז ויריב שתמיד הגיעו עם חיוך והתחלנו לדלג בשטח יפהיפה באור הבוקר. בנוה"ל הרגיל, נפתחו ארובות השמיים וזכינו לרבע שעת מבול, אבל האמת שהגשם לא הפריע לי אלא התמזג עם הטבע באופן מושלם, לקראת סוף הקטע כבר זרחה השמש. כל כך נהניתי מהריצה, היא הייתה לי כמו מדיטציה. רצתי עם עצמי, בין העצים, בנוף האויר הצלול כיין עם ריח חזק של אורנים שזרק אותי בעוצמה לצפון הודו (או לירושלים). הריצה נגמרה ונשארתי עם טעם של עוד.

לקינוח, החלטתי לאתגר את עצמי עם קטע נוסף ואחרון בפארק הירקון. יצאתי עם לאה לפני אבי ואסף (בשביל שנגיע ביחד). האמת שלקראת האמצע כבר היה לי ממש קשה אבל נהניתי לבחון מה הגוף שלי מסוגל לתת. (כרגע, 8 שעות אחרי הוא מספר לי על השרירים ברגליים ועל זה שבא לי לישון 3 ימים. מיה אומרת לי: "אמא אם תשני 3 ימים לא תקבלי כסף בעבודה.."). נפגשנו כל הקבוצה כ- 200 מטר לפני קו הסיום, היה כייף ומרגש לעבור אותו ביחד.

נהניתי מאוד מכל החוויה וכמובן שיש לזקוף זאת לתמהיל האנושי המובחר שעבד בצוות, תוך מצב רוח מרומם, פרגון הדדי, אחריות, תכנון מושלם, חברות ואהבה; אסף המאמן, אבי קצין ראשי, פז – טבלאות, לוגיסטיקה ודגלים (איפה הדגלים? אני עדיין מחפשת באמצע הלילה את הדגלים), שלי הנווטת התותחית, רמי אב הבית (זמנים, תה חם), נטע א. מור"קים וסלט פסטה (הקופסא שלך אצלי), עמי החמוד, ירמי השותף המקסים שלי לריצה (שבלעדיו הייתי בהכרח טועה בכל דרך אפשרית, ברגל ובאוטו), גבי המהממת שתמיד נעים בחברתה, לאה הנהגת המתוקה, יריב שאיתו החלפתי צמידים ויהודה ובר התותחים שעקפו את כולם בשביל שיישאר להם זמן לטעויות ניווט אפשריות..

תודה לכולכם ונתראה באימונים (תבואו קצת גם לאימוני קבוצת הערב!),

מיטל.