מרוץ כפר סבא – ההקפה המלאה של 10 ק"מ / שלי גיל

מרוץ כפר סבא –

למען הגילוי הנאות, מרוץ היעד שלי היה מרוץ הלילה של נייק. המירוץ הזה הגיע אלי מעצם היותי חברה בקבוצה, שלפי אסף – זה מרוץ הבית שלה. עם אסף אני (מנסה) לא מתווכחת. הוא הגורו, המאמן, הקובע. המירוץ היה אמור להתקיים שבוע קודם, אבל בשל תנאי מזג אויר הוא נדחה להיום – יום שבת מהמחמים שידענו לאחרונה.

אסף אמר לשתות הרבה ביום שלפני וכך אני עושה. כמו כן, אני קמה מוקדם ושותה עוד ועוד. הגעתי לנקודת המפגש לאחר ששתיתי המון אבל הפה שלי יבש. עשינו חימום, הלכתי לשירותים ואני שותה עוד. למרות זאת, אני מרגישה שהפה מתייבש ברגע שכוס המים נגמרת לי. אני מרגישה שהחום הזה מכביד.

גם בימים רגילים הוא כבד עלי אבל שתיתי, יש מוראל, רצנו שבוע שעבר, אני מוכנה, יהיה בסדר. עומדים על נקודת ההזנקה. ראשונים מוזנקים רוכבי האופנים. מריעים להם, בחיי, לחברה מגיעות כל התשועות. אחריהם קבוצת עיוורים עם מלווים. מריעים גם להם ותחושה של הערצה אליהם ופחד להיות במקום שלהם נופלת עלי. תורינו. אנחנו מתחילים לאט, קצב טוב. אני, אוסי ורמי. מעודדים זה את זה. אוסי מזכירה לרמי לא לפתוח חזק. אני מחפשת את שאר החברים (נעלמו לי לאחר הביקור הנוסף בשירותים) ומאחורי מגיח אבי ומחבק. אני מרגישה טוב, מחוזקת, אנרגיות של חבר קבוצה- אין לזה תחליף. ממשיכים עוד בעליה ואנחנו מקבלים ברכת הצלחה ממדריכה שמכירה אותנו מהאצטדיון, חושבים בקול שנשאר לידה, היא תעזור לנו עם העידודים שהיא נותנת לקבוצתה. אנחנו מגיעים לפיתול הראשון, שם אסף אמר שהרבה מאיטים שם, אבל לא, כולם ממשיכים, נו טוב, אני חושבת לעצמי שהם ישברו מתישהו, ואני אדביק אותם- יופי טופי. פונים ימינה וקולטים את מוטי מתרסק ליד עמוד. אני חושבת לעצמי, איזה טיימינג יש בקבוצה הזו- להיות שם לידו "במקרה"- אין על הקבוצה הזו. הוא מבטיח שיבוא בסוף (אכן, הגיע, חמד!) ואני מתחילה לזהות את משבר השני קילומטר שלי שאני מכירה אותו, מוכנה אליו ו.. הנה אני עוברת אותו.

מצב רוח טוב, אנרגיה טובה, קצב טוב. רק מה, כל האחרים גם רצים בקצב טוב. טוב יותר ממה שחשבתי. הגענו לעליה הראשונה. רמי אומר "איך שלי אומרת? "ידיים..ידיים…" (מה זה שלי? למדתי מה BEST J). אנחנו עולים את העלייה ואוסי אומרת שזה 1 לשבע. אחד לשבע זה מעולה. החיים טובים, תהיה תוצאה טובה. ממשיכים בבן יהודה בכיף ואני שמה לב שלאט לאט עוברים אותנו המון אנשים. המדריכה ההיא נעלמה מזמן, עוברים אותנו עוד ועוד.. אנחנו לוקחים מים, שותים, זורקים ואחרי כמה זמן מתוודים זה לזה שהמים עושים את שלהם… עכשיו הראש תפוס גם עם הנושא הזה. אנחנו לקראת הארבע ונהיה קשה. חם לי. אני שומעת שיר טוב. זה מחזק אותי, מרים לי את מצב הרוח ואני רוקדת לרמי ולאוסי תוך כדי ריקוד. אנשים מסתכלים עלי מחייכים, אני מרגישה שהנה, התחזקתי קצת. לפתע עובר אותנו בחור קטוע רגל, עם רולר אחד ושני קביים. אנחנו מוחאים לו כפיים וצועקים לו "כבוד!!!". אחרינו עוד אנשים מוחאים כפיים ואני מרגישה שטופת מוטיבציה לנוכח הבחור המדהים הזה. ממשיכים לעבר החמש והגוף מתחיל להרגיש לא נח, הראש מתחיל לכאוב לי. אנחנו מרגישים אחרונים, רואים שאנחנו קצת לבד, אבל אני לא מעיזה להסתכל אחורה. איזו טלטלה אנרגטית בין קושי ליכולת, בין רצון לבין מה שקורה לי בפועל. מעודדים זה את זה ומתקרבים לקטע הכי קשה במרוץ- הסיבוב של טבע. קצת לפני הסיבוב, המאסף מצפצף לרמי שיזוז מהכביש. אוסי צועקת לו "חצוף", רמי עולה למדרכה.

 הראש כבר כואב לי יותר ויותר, אבל אני מנסה למצוא את הכוח להמשיך. אחרי "המאסף" עובר האמבולנס והם בעצם מאפשרים לרכבים לנסוע אחריהם. זהו. אנחנו אחרונים, מזרזים אותנו, לא נעים לנו. המים ששתיתי קודם לוחצים לי מאד, הראש מאד כואב ולראות את אוסי רודפת אחרי האמבולנס והמאסף המתרחקים מאיתנו גורם לי לצחוק לא רצוני שמחליש אותי אף יותר. קשה ברמות! אנחנו ליד טבע, השוטרים משחררים רכבים, אין אנשים, אין מים, אין רכב מאסף, אין אמבולנס.

ויתרו עלינו. אחד מהשוטרים עומד לו בכביש, לא מסתכל על התנועה ואומר לנו להיזהר בכביש – אותו הכביש שאמור להיות פנוי בשבילנו !

אני מרגישה שעברו שעתיים. אומרת לרמי שאולי ניקח טרמפ- אני לא מסוגלת יותר, אין לי פרצוף להגיע אחרונה, בטח כבר נגמר ההפנינג והלכה לי המוטיבציה. רמי אומר שעברה רק שעה. טוב, אני חושבת לעצמי, יאללה, רבע שעה, נסגור עניין.. אבל קשה ממש. צריך מים, צריך ליווי, אוסי התקדמה. אני מרגישה שאני לבד במדבר כאילו אני בורחת ממקסיקו לארצות הברית, אולי ככה מרגישים הסודנים..ואז מנסה לעודד את עצמי על מזלי הטוב. שנייה לפני ה"גי'י", עומדת צלמת המודיעה לנו "אני לא הולכת עד שאני מצלמת אתכם". אני ורמי עושים פוזה (עם חיוך, כמובן) ואני חושבת לעצמי איך בתוך הכאוס יש לפתע אור אנושי וכמה זה עוזר. אני נכנעת לגוף ונכנסת לקוצים כדי לעשות פיפי. מרגישה שדוקר לי בכל מקום אבל זה הקל עלי מעט. אני יוצאת מהשיחים למבטו המסמיק של בחור עם ילדה ומדביקה את רמי.

אנו ממשיכים ורמי מצביע על עמדה שנראית כמו מים- האם זה מים או פטה מורגנה? אנחנו מטושטשים לגמרי. העור שלי יבש, הידיים שלי עם תחושת נימול, הפה יבש לגמרי, הראש כואב- די. זה שלב שאני לא רק מותשת וכואבת, אלא גם מאד כועסת. אני כועסת על העירייה, על הארגון, על האנשים שאוספים את עצמם במקום להישאר ולדאוג גם לאחרונים. חושבת לעצמי שזו פעם ראשונה ואחרונה שאני משתתפת במרוץ הזה (בעשרה ק"מ) ובטח שלא קוראת לו מרוץ הבית שלי. עוברים ליד המים, לוקחים, שותים.. ממשיכים הלאה כשעכשיו המשטרה צועקת בריש גלי לעלות למדרכה. הם מפנים אחרינו ומולנו את כל המחסומים.

 ברחוב הגליל אני "נפגשת" עם הולכי השישה קילומטר. עכשיו אני גם צריכה לרוץ בין הולכי רגל, שמן הסתם הולכים בניחותה. המשטרה לא מאפשרת לרדת מהמדרכה וזה מגביר את הקושי. אין מעבר וככל שעולים בויצמן, יש גם את ניתוב הדרך בין ההולכים ובין החוזרים כבר חזרה.

 בויצמן ירושלים אני חותכת לכביש כדי לסיים כמו בן אדם ורואה את שי (בעלי היקר) והבנות עם שלט ענק, צבעוני שהוא בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לא להישכב על הכביש, הגעתי.

לסיכום, מצד אחד, אולי הייתי צריכה להיות קשובה לגוף ולחתוך בתע"ש ומצד שני, המחשבה של לא להיכנע, לדעת שיש מי שמחכה לי בסוף (המשפחה, הקבוצה) – משכה אותי בכל זאת להמשיך.

כמה שעות מסיום המרוץ, אני עדיין חצויה בין היכולת שלי לבין מה שקרה לי אבל אין לי ספק שאני ממשיכה בדרכי, דרך הספורט !

שלכם,

שלי גיל,

אם לשלוש בנות, ספורטאית, מורה, רצה עם אסף