מרוץ נייקי שלי / שלי גיל

שיעור מספר אחד – יש הבדל בין להבין ולדעת משהו לבין להרגיש אותו.

כמה דקות לפני הזינוק, בעוד אני, יהודה, פאולה ונטע מחליפים חיבוקים ונשיקות להצלחה, אני אומרת לנטע "ברור לך שאת רצה ואני אהיה מאחוריך…" כן, זה היה ברור. שום פרט פה לא היה חדש. ההתרגשות בשיאה, הגרמין מוכן וההזנקה מתחילה. אנחנו מתחילים לרוץ ואני רואה שנטע כבר מנסה להדביק את פאולה ורוצות להגיע לפייסר……. והנה זה מכה בי – נשארתי לבד לרוץ עשרה קילומטר. מרגישה את הגוף שלי מתפרק מההרגשה הזו אבל אין דרך חזרה, צריך להתמודד.

המונים רצים קדימה אבל אסף מזכיר לי להתחיל לאט. אני רואה גבר עם בנדנה אדומה בולטת ואשה איתו והם רצים בקצב שלי. יש מהם תחושה של התמדה. לא יודעת למה.. היתה לי הרגשה שהם ירוצו באותו קצב כל הזמן והם הופכים להיות הפייסר שלי. אני רצה לידם, הקצב טוב לי ואני שומעת מאנשים אחרים שהקצב הוא 6. אני חושבת לעצמי שזה קצב שאני בדר"כ לא מתמידה בו לאורך זמן אבל אני לא מרגישה שאני רצה מהר מדי או מאומץ מדי. אני מסתכלת על האנשים העומדים באבן גבירול ומרגישה לפתע כאב חזק מאד בבטן. אני מתלבטת אם זה כאב מצוקתי או כאב חרדתי. אני ממשיכה לרוץ ואבא גבירול פתאום נראה לי ארוך ולא נגמר. מגיעים לפניה ימינה לרוקח. קשה לי. אני מתחילה לחשוב שאולי עשיתי טעות. בכל זאת, אני כבר יומיים ממש לא במיטבי, חולה, חלשה, אז אולי זה היה רעיון לא הכי טוב.

פתאום תופסים אותי מאחורה – חברתי רננה. פעם שניה בתוך ההמון הזה שהיא נפגשת איתי. חיוך אוהב והיא רצה ונעלמת. אני צמאה נורא ומצפה כבר לשלושה קילומטר לעמדת המים הראשונה. מתופף חמוד ואנרגטי מפעיל לי את כל שרירי הפנים וגורם לכולם לחייך. עמדת מים לא מגיעה.. עדיין כואב לי ואני מתלבטת מה לעשות. לשמחתי, למרות הכל, הפייסרים שלי מולי בקצב אחיד, כלומר, גם אני בקצב אחיד. למרות שכואב לי נורא, לא האטתי.

מגיעה עמדת השתיה, אני שותה, שוטפת פנים, מנסה לשתות עוד, אבל אני בקצב שלא מאפשר לי לגימות ארוכות ומרוות. זורקת את הבקבוק בעודי צמאה וממשיכה. עולים בגשר.. העליה נהדרת, זה חלק שחזק אצלי ות'כלס, לעומת האימונים, מה זה גשר רוקח ? בדיחה. שומעת זוג הורים מעודד ילד קטן שרץ איתם ומחייכת.  האופק נראה רחוק ואני שואלת את אסף מה לעשות. אסף אומר לי לחייך, להרפות בירידה. אני מחייכת, מרפה, משתחררת קצת ומתעודדת מהמישור. אני חושבת איך אני מתעלפת בסיום. הגוף שלי סמרטוט. איכשהו, הפניה לפארק מגיעה מאד מהר. חמישה קילומטר. הנה עברנו חצי. מגניב. הפייסרים שלי נעלמו אבל אני יודעת שאני בקצב טוב. אני בתמיהה על הדוסים שבעמדת הדי ג'יי בתחילת הפארק ומנסה לאזור כוחות למחצית השנייה של המירוץ.

הכאב החזק בבטן עבר והחליפה אותו הרגשת חולשה כללית. אני מנסה לחשוב חיובי. אסף אומר לי להסתכל על האנשים היפים ומעודד אותי על שאני עדיין באותו קצב. האמת, זה מפתיע גם אותי. אמנם יש כאלה שעוקפים אותי, אבל גם יש הרבה שאני עוקפת אותם. משהו בי נכנס למצב "אוטומטי" ואני לא מתיישרת עם קצבים איטיים, אלא עוקפת, לא מתפשרת. עוד על מרוץ נייקי, כאן: http://tinyurl.com/cdj45uk

[lightbox style="modern" image_path="https://www.asaflev.co.il/wp-content/uploads/2013/02/מרוץ-נייקי-היה-מדהים.jpg" popup="" link_to_page="" target="" description="" size="two_col_large"]

מגיעים לפיתולים בפארק. נזכרת ברגעים האלה שנה שעברה עם רמי, הדיבור, הצחוקים, השיחות ששמענו בין חברות.. הפעם אין. כמה אנשים עונים לפלאפון במהלך הריצה וזה נראה לי מטופש. אני בקצב ובהוויה שלא מאפשרים לי לדבר בכלל. הפיתולים בפארק לא נגמרים.. פתאום רעש חזק של פעימות לב. עמדה שמשקפת לי את ההלימות בראש ובגוף. מחכה כבר לעבור אותה. זה מדהים ומעיק באותה עת. באחד הפיתולים אני מתחילה לקלל.. גל של ריח מעצבן אותי. מי הדביל שאוכל קטניות לפני מירוץ ? ! ? ! עוקפת בעצבים ומובילה את עצמי לאויר יותר פתוח.

עמדת שתייה נוספת, שוב לא לוגמת כמו שהייתי רוצה, אבל שותה, שוטפת פנים וממשיכה.

שומעת לידי שאומרים שאנחנו כבר בסוף. איך בסוף ? אני לא רואה את האורות של הרחבה. אני מרגישה שהראש שלי עדיין לא מיישר איתי קו. סכסוך רציני – הרגלים רצות, הראש תקוע – לא משתף איתנו פעולה.. מצוקה. מה עושים ? אסף אומר לי להזרים דם לפריפריות, לצאת מ"איזור הנוחות". אני מזיזה בקושי ומשנה את הצעדים כמה שאני מצליחה. מרחוק אני רואה עוד תאורה של מספר הקילומטרים. אני נורא רוצה שזה יהיה 9. מתקרבת לזה וממשיכה להיות מופתעת מכמות האנשים שאני עוקפת. לאכזבתי, אנחנו מגיעים לשמונה.

אני מתחילה לחשוב "מה עכשיו ?" אבל באותה שניה עולה בי שיעור מספר שתיים-  אם יש משהו שלמדתי בכל השנתיים האלה זה שלא מוותרים. שני קילומטר לסוף ועכשיו אני אחליט שדיי ? ? אין מצב ! !

אני ממשיכה ומעודדת את עצמי חזק חזק בראש. עכשיו אנחנו ממש בסיום, סופסוף רואים הכל מרחוק ואני תוהה מתי אגיע לפיתול שבאופק.

להפתעתי, מגיעה הספרה 9 הנכספת. הקילומטר הזה נראה במלואו ונראה ארוך. אני אוזרת כוחות, מרגישה את הרוח הגבית של אסף ומנסה טיפה להגביר. אני עושה ככל יכולתי.  אני נזרקת לפתע לסוף הריצה במרתון תל אביב- אז סיימתי בעננים, הרגשתי מעולה והייתי מרוצה מהתוצאה ועדיין מואיש שאל אותי "את בטוחה עם עצמך שנתת את המאה אחוז שלך?" חייכתי אז. ידעתי שלא, אבל עכשיו אני נותנת את המאה אחוז. סוחטת את עצמי עד הסוף. אני לא מסתכלת בשעון, כי יודעת שאם באתי חולה, גם שעה ורבע תהיה מעולה כי התמודדתי, לא ויתרתי וסיימתי עד הסוף כמו גדולה. העיקול האחרון ימינה הגיע ואיתו ההקלה. יש אור, זה הסוף המיוחל.  מחייכים למעודדים המקסימים ורבאק, קו הסיום עדיין נראה רחוק. אלוהים- זה קילומטר אחד ? ! אני מאיצה עוד טיפה. איך אומרים ? תתחיל מהמאה אחוז ואז תגביר.

אני עוקפת. לא מוותרת. לא מאיטה. עברתי את הקו. סגרתי את הגרמיין  – 1:03:40 ומשהו.

אני המומה. אני לבד. כואב לי.  הולכת בנחישות לעבר המים, המדליה שכל כך רציתי וממשיכה לנקודת המפגש,

מחכה לאסף ואז מרשה לעצמי… בוכה. מאושרת. מודה.

 שלי גיל,

ספורטאית,

רצים עם אסף

הצטרפו אלינו בפייסבוק