מרוץ שפיר – 5 ק"מ / אסף לב

בערך בשעה 21:15, יום ה' בערב הרגשתי שאני נרדם והייתי מרוצה מכך. 

ללכת לישון יום לפני תחרות בשעה כזו, זו פריבלגיה שלא זכורה לי מזה כ 6 שנים לערך. לפתע נשמע קול מהחדש השני: "אבא, חיבוקי…." מה אני אגיד לו, צעקתי לו שיבוא אלי ויקבל חיבוק. חיבוק הוביל להצצה בנייד שבו ראיתי סמס מתמיר שהביא לי את הכדור שאותו רציתי להשיג מזה כמה ימים. גלוקוזמין, הינו סוג של כדור שלמיטב הבנתי לא הוכח ברוב המחקרים כמשפר ביצועים מובהק, אולם משום מה, לגבי, בכל פעם שאני לוקח אותו אני חש בריא יותר וחזק יותר. בשבועיים האחרונים אני סובל מכאב חד בשריר התאומים gastrocnemius של רגל ימין וכאשר אני לוחץ טיפה חזק מדי עלך הגוף ה"תאום נדרך". חיכיתי שאשתי תחזור ויצאתי לתמיר שהשאיר לי את הכדורים במקום מסתור.

בערך ב 23:00 חזרתי לישון, לא לפני שבלעתי כדור ומיד הרגשתי טוב יותר – אפקט פלצבו עובד עלי יופי….על אף שהתחרות הזו לא הייתה כה חשובה עבורי ועבור המשך עונת התחרויות שלי, נורא רציתי להצליח בה. מזה תקופה ארוכה אני מנסה לרדת את ה 40 דק' ל 10 ק"מ ותמיד קורה משהו בדרך. בחצי המרחק, 5 ק"מ, בכל אופן, הרבה יותר קל לי – אני מצליח לשאת את הכאב ואת המנגנון האנ – אירובי על פני הק"מ האחרונים כאשר "נגמר לי המיכל". תדרוך אחרון של ראובן לפני המרוץ "לרוץ קבוע על 4 דק" והיכרות חפוזה עם אלו שיילחמו על הפודיום והופ יוצאים לדרך.

ק"מ ראשון – שני אלו שהוזהרתי מפניהם אכן פרצו קדימה, אך לטעמי, הקצב שלהם היה גבוה מדי ושיערתי שלא יוכלו להחזיק כך. אולם, כיאה לתחרות וכיאה לידעיה שלי, כספורטאי מנוסה שאני "כמעט פצוע – מושבת" ידעתי שעלי ללחוץ על עצמי כבר מכאן והקצב התייצב על 3.49, העדפתי לתת כמעט הכול כבר כאן בידיעה שבמקרה הצורך יהייה לי "לתת" כמה שניות ועדיין לעמוד במטרת התחרות: לרדת מ 20 דקות. לקראת נקודת הסיבו של ה 2.5 ק"מ, אני מבין שאלו שפרצו מתעייפים ואני סוגר ועוקף אותם וממשיך בקצב של 3.5 לק"מ ולפתע איתות חד מתאום ימין. כמו מכונה משומנת אני מתחיל להכות על הרגל בחלק האחורי שלה ומתחיל לשנות את פוזיצית הריצה ואת דריכת כף הרגל על האדמה, "מתעתע בגוף ובראש" – טעות כאן תעלה לי הן ביעד שהוצב והן בתחרות עצמה.

[lightbox style="modern" image_path="https://www.asaflev.co.il/wp-content/uploads/2012/05/מרוץ-שפיר.jpg" popup="" link_to_page="" target="" description="" size="portrait_full"]

 מתחילים לרוץ חזרה ואני משדר לעצמי עכשיו אלמנטים של הישרדות, איך לשמור על הקצב מבלי להיתפס. מגייס את כל היחידות המוטוריות של גופי ומאמץ את מוחי לחשוב כמה שעות, חודשים ואימונים של אימונים מאחורי על מנת לא ליפול לבור זה. הראש יהיה חייב לנצח את הגוף במאבק הבלתי מתפשר הזה. עכשיו, אני לא עוצר לקחת בקבוק מים בדרך ולא חושב על כלום למעט קו הסיום, למעט ההרגשה שתהייה לי אחרי. עם פתיחת הק"מ ה 5 אני מסתכל על הגארמיין ורואה שאני על 4.04 ומבין שאני במגבלות הזמן, הרווחתי קודם כמה שניות…מזהה את קו הסיום ומבצע עוד הגברה קטנה על מנת להסתכל על השעון ולראות 19.53 – עמדנו ביעד ! מסדיר נשימה, מתחיל לטייל בצעדים קטנים, מקפל מעט את גרב הלחץ ומרגיש את הרגל, וואלה כואב. קצת אחריי מגיע ראובן, מחבק ומספר שיש לנו כנראה פודיום ושיש גביע נחמד, לא רע. אכן, עלינו על הפודיום, חזרנו עם גביע הביתה – תחושה מופלאה שקוראים בשמך, מעט מחיאות כפיים ומקריאים את שם קבוצתינו. זהו, עכשיו אימונים לינואר 13 לאיש ברזל, גמרנו עם החוויות הקטנות והנחמדות האלו.

לסיכום, רוצה לומר שוב לכל המתאמנים שלי ובכלל, צאו להתחרות, זה לא דומה לכלום, זה כייף לא רגיל, זו עוצמה שאתה מפיק מהגוף שלך שלא ניתנת להפקה בתחרויות פנימיות בקבוצה וכל שכן, אם אתה מתאמן לבד. עוד מילה אחת ותודה אחת לדובב – רילטיימינג – שלא יודע איך, אבל תמיד התחרויות שהוא מארגן הן מסודרות, מדויקות, נעימות ומושקעות.

כן, פודיום זה תמיד כייף: [frame style="modern" image_path="https://www.asaflev.co.il/wp-content/uploads/2012/05/מקום-1מרוץ-שפיר.jpg" link_to_page="" target="" description="" size="two_col_large"]

שבת שלום, חג שמח ואנרגיה טובה.

אסף לב