הכול נופל למקום / מרוץ הרצליה שלי – שי גיל

 מרוץ ראשון מאז התחלתי להתאמן לפני חמישה חודשים; פעם ראשונה 10 קילומטר. 

 מדהים איך כל האימונים מתחברים לכדי הוויה אחד שלמה, כל יכולת וכל תרגיל באים לידי ביטוי במקום הנכון. ועוד יותר מדהים איך למרות שאני רץ לבד, איתי רצים עוד 10 חברים, וזה לא משנה שחלקם רצים בקצב 4:00 ואני, אם אחזיק את כל המרוץ אני אהיה מאושר – ההרגשה היא שרצים ביחד.

חימום משותף טרם המירוץ:

[lightbox style="modern" image_path="https://www.asaflev.co.il/wp-content/uploads/2013/05/P1040194.jpg" popup="" link_to_page="" target="" description="" size="two_col_large"]

 קילומטר ראשון – קצב קל.

כולם עוברים אותי, אבל אני מחייך. מבחינתי אני רץ לבד, בקצב שלי. אחרי החימום המשותף בערפל והאווירה המחשמלת ברור לי שהולך להיות טוב. שיעברו אותי כולם, ממש לא אכפת לי. לי יש את הנשק הסודי, התכנית של אסף: 2 קילומטר ראשונים בקצב קל, ואחר כך להגביר.

6:40. כנראה האופוריה של ההתחלה. אני מאט ומשתדל לא לרוץ מהר יותר מקצב 7.

 קילומטר שני – ריצת נפח.

לקראת סוף הקילומטר השני המציאות נוחתת עלי והאדרנלין מתחיל להפוך לזיעה. עכשיו זה מתחיל להרגיש כמו אימון נפח של יום שישי; אני נכנס להילוך שיוט של 6:50, והתכנית של אסף מתחילה לעבוד. לאט לאט אני רואה כאלו שהתחילו מהר ונחלשים ומתחיל לעבור על פניהם לאט לאט.

 קילומטר שלישי – עליה.

עליה. אני עובד עם הידיים בדיוק כמו שעשינו לפני שבוע בשדה ורבורג. יש יתרון במסלול הזה שהוא הלוך וחזור, כי עכשיו אני יודע שעוד מעט בדרך חזרה תהיה ירידה.

 קילומטר רביעי – חיוכים.

אני בטח מתקרב לנקודת הפניה, כי כולם חולפים על פנינו. אבי די בהתחלה, מחייך. אחריו שחר ופז, ואני רואה שאסף לא התאפק ולמרות הכאבים ברגל והתכנון לרוץ עם נטע הוא שועט קדימה. אחרי נטע אני רואה את אהובתי ואת צ׳צקס, גם הם מחייכים.

מרוב עיסוק בלחפש את החולצות הלבנות עם הלוגו של הקבוצה בתוך הנחיל שבא מולנו אני לא שם לב ומוצא את עצמי על 6:20. וואו.

מצאתי עוד תמונה של חיוכים, מספר דקות טרם הזינוק:

[lightbox style="modern" image_path="https://www.asaflev.co.il/wp-content/uploads/2013/05/חימום-לפני-המרוץ.jpg" popup="" link_to_page="" target="" description="" size="two_col_large"]

 קילומטר חמישי – לתעתע.

אני כבר מכיר את נקודת השבירה שלי שמגיעה באזור החמישה קילומטר. עכשיו אני בירידה, מנצל את הירידה כדי לנוח. מותח ידיים, כתפיים, מזדקף. למרות המנוחה הקושי מתגבר, בעיקר הקושי המנטאלי. למרות שנשאר רק חצי, מתחילים הספקות.

כל הריצות הארוכות שעשיתי עד היום עוברות לי בראש, ואני משכנע את עצמי שעוד קילומטר ההרגשה הזו תחלוף, כי ככה היה כשרצתי 9, ככה היה כשרצתי 8, 7 וכל ריצת נפח אחרת.

 קילומטר שישי – אינטרוולים.

עוד ארבעה קילומטר. זה המרחק של המרוץ העממי. זה המרחק שאנחנו בדרך כלל עושים באימון אינטרוולים. להקפיד על הטכניקה, ידיים, רגליים, לכווץ אצבעות…הנה שוב מתחילים לעבור מולנו.

 קילומטר שביעי – לדבוק בתכנית.

כולם מתאמצים, עדיין מחייכים כשנפגשים. עכשיו אני בירידה ויודע שעוד מעט תבוא העלייה. שחר עובר מולי, לפי הזמן והמרחק שנשאר לו ברור לי שהוא יעשה פחות מחמישים דקות כמו שהוא רצה. אני מתחיל להבין שגם אני מוציא תוצאה הרבה יותר טובה ממה שחשבתי, אבל מיד מגרש את המחשבה מהראש. המטרה שלי היא קודם כל לסיים.

 קילומטר שמיני – אימון ים.

כל השרירים ברגליים כואבים לי. הדופק דווקא בסדר ואני לא מתאמץ יותר מידי. אני מרגיש את זה אפילו בלי חגורת הדופק. זה רק השרירים ברגליים שכואבים. הקצב יורד לכיוון ה 7:00. אני נזכר באימון ים, איך היה קשה לרוץ בחול ואיך השרירים שלי עבדו קשה אז.

אנחנו עוברים ליד תחנת דלק, ואני מחליט לתדלק את עצמי בתמר שהבאתי איתי. אחרי ביס אחד אני מבין שאני לא יכול לעכל יותר, מוצץ את הסוכר ממנו ויורק החוצה את מה שנשאר.

 קילומטר תשיעי – אימון פירמידה.

אסף אמר בשני הקילומטרים האחרונים להגביר. אני עדיין לא בנשימה אנאירובית, אבל אני נזהר ומגביר רק קצת. לא רוצה לסכן את ההצלחה שלי, ופתאום שני קילומטר נראים כמו המון. במקום להגביר ישר למקסימום אני מחליט לעשות כמו באימון פירמידה האחרון ולהגביר את הקצב לאט לאט.

 קילומטר עשירי – all out.

אני משעין את הגוף קדימה, נותן למשקל הגוף להכתיב את הקצב, והרגליים מתאימות עצמן אליו. פותח צעדים לצעדים יותר ויותר גדולים. עכשיו אני עוקף רצים אחרים בקצב גובר והולך, השעון כבר לא מעניין, פתאום אסף בא מולי ומצטרף אלי.

ביחד אנחנו מגבירים עוד, אסף מושך אותי קדימה ומקריא לי קצבים, בפנייה האחרונה מצטרפים הרצים של המירוץ העממי ונהייה צפוף.

אסף מקריא 5:50, אני מנסה להדביק אותו ולא מצליח, אני על 100%.

לידי הרצים מהמרוץ העממי נראים כאילו עומדים במקום, ואני מזגזג ביניהם, 400 מטר לסיום.

אסף צועק לי "זו ההקפה האחרונה באצטדיון" ואני ישר מבין ומצליח להגביר עוד. אני פותח צעדים וממש מרגיש מרחף באוויר.

אהובתי עומדת בצד מנופפת ומחייכת אליי. דאגתי שיהיה לה קשה והנה היא סיימה בזמן טוב ומחייכת. בדיעבד יתברר לי שהיא ניסתה להצטרף אליי למאה מטר האחרונים ופשוט לא הצליחה כי הייתי מהיר מידי.

אני עוקף את אסף, וכדי לא להתנגש ברץ עממי אחד ממש מזנק מעל קו הסיום.

אני מספיק לשמוע את אסף צועק "אל תסתכל בשעון!"… וזהו. מהתנופה אני ממשיך עוד איזה 30 מטר ואז מאט ועוצר את השעון. אחרי שאני קצת נרגע וממשיך ללכת, אהובתי משיגה אותי ומביאה לי את המדליה שלי, עכשיו אני מציץ בשעון.

1:06:50

הרגשה מדהימה בסיום:

[lightbox style="modern" image_path="https://www.asaflev.co.il/wp-content/uploads/2013/05/סיום-מרוץ-הרצליה.jpg" popup="" link_to_page="" target="" description="" size="two_col_large"]

נתראה ביוני בברוקס בלילה.

Shai Gill